אמא יש רק אחת

אמא יש רק אחת- יחסי אמהות בנות כמה דוגמאות מהחיים

ד"ר ליאורה בר-טור 

כלנו בנות לאמא. אמא חיה, ממשית, קיימת במציאות היום, או אמא שהיתה ואיננה, אך ממשיכה להיות נוכחת נפקדת בעולמנו הפנימי. יש שהיא מופיעה בזכרון, יש שהיא מגיחה בחלום. ויש מי שמפעילה את אמה בדיבור, בהבעות פנים, בהתנהגות, בתגובות שלא תמיד הן רצויות וגם לרוב בלתי מודעות.

נשים שאיבדו את אמהותיהן בגיל צעיר, יודעות שהאמא ממשיכה ללוות אותן בעולם הפנימי שנים ארוכות. נשים שזכו לאמהות ארוכת שנים, מגלות בבגרותן עד כמה רב הדמיון על השוני בינהן ועד כמה משמעותית  יכולה להיות אמן. בעיקר כאשר הבנות הן בעצמן אמהות.

לעיתים ההתחברות עם האם היא מאוד פיזית . הבת מדברת ומתנהגת כמו בדיוק כמו האם, או כשהבת מתבוננת בראי ורואה לנגד עיניה (לעיתים בחרדה ודחייה) את אימה הזקנה.

אך יש גם בנות שהן תמונת ראי הפוכה לאימן. אמא מטופחת, הופעה נשית, מסודרת, שמרנית ולה בת המשדרת כל מה שאמא לא: הופעה משלומפרת, בגדים רחבים מטשטשים זהות נשית, חסרת איפור, אמא רעשנית, ילדה שתקנית, אמא פעלתנית ילדה מופנמת מסוגרת. אצל ההפוכות האלו בחוץ יכול עדיין להתקיים הדמיון בפנים. בחשיבה, ביחסים, בפחדים, בסומטיזציה.

זאת שלה יותר מבת אחת יכולה להתווכח ולטעון עד כמה שונות הבנות שלה זו מזו וממנה. אך מבט מעמיק ובוחן יגלה ללא ספק איך כל ילדה לקחה מאמה חלקים אחרים ועד כמה למרות השונות הנגלית לעין עדיין רב המשותף.

החיבור המיוחד הזה של בת לאמא ואי היכולת להתנתק ממנו, בולט לא פעם דווקא בבגרותה המאוחרת של הבת. בעבודתי הקלינית והמחקרית עם נשים מבוגרות גיליתי שנשים ששנים לא עסקו באמהותיהן חוזרות ונפגשות עם אימן בתהליך ההזדקנות שלהן. הסיבה לכך מובנת. הזמן הפנוי, הבדידות, הזיקנה, החלשות מסוימת של מנגנוני הגנה שמעלה למודעות חומרים מודחקים כואבים מהעבר, מחברים מחדש ובעוצמות רגשיות מוגברות לעיתים,  את הנשים עם אמהותיהן.

בת שמטפלת באם זקנה, מוגבלת, חווה קשר מורכב וקשה ביותר. עליה להיות בשלה רגשית ונכונה פיזית ונפשית להשקיע באמא ולקבל את העובדה הבלתי נמנעת שהיא "אמא" של אמא. מי שמתמודדת באהבה למרות הקשיים העצומים היא זו שהגיעה לבשלות פיליאלית וזו משימה התפתחותית רגשית חשובה ומשמעותית בהתפתחות האנושית. זה פרי ההשקעה של האם במשך שנים ארוכות וחלק בלתי נפרד מההוויה הנשית שמתבטאת בהזנה ואהבה המתחילה בילדים ומסתיימת בהורים.

 

 

 

אמא- בת- הכי הכי!!!!-

אמא עומדת עירומה בחדר הכושר. הטלפון בידה והיא מנהלת שיחה רצינית ביותר עם ביתה "תראי . זו לא החלטה קלה יש לך שתי צפורים אחת ביד ואחת על העץ. אם כל כך רע לך אז מה אני אגיד לך אני רק יכולה לייעץ לך כאמא, לא כדאי לעזוב לפני שיש לך משהוא בטוח. ואת יודעת שגם בעבודה השניה זה לא בטוח שזה יהיה ממש לפי שביעות רצונך..... אני מבינה שאת נורא לחוצה, ...וכך נמשכת השיחה הארוכה והנורא רצינית הזו ומסביב נשים צעירות וקצת פחות צעירות עושות מאמץ לשמור על כושר, על הגזרה, על הגוף אבל בכל מקום ותמיד הן קודם כל אמא.

 

כלנו בנות לאמא. אמא חיה, ממשית, קיימת במציאות היום, או אמא שהיתה ואיננה, אך ממשיכה להיות נוכחת נפקדת בעולמנו הפנימי. יש שהיא מופיעה בזכרון, יש שהיא מגיחה בחלום. ויש מי שמפעילה את אמה בדיבור, בהבעות פנים, בהתנהגות, בתגובות שלא תמיד הן רצויות וגם לרוב בלתי מודעות.

נשים שאיבדו את אמהותיהן בגיל צעיר, יודעות שהאמא ממשיכה ללוות אותן בעולם הפנימי שנים ארוכות. החיבור המיוחד הזה של בת לאמא ואי היכולת להתנתק ממנו, בולט לא פעם דוקא בבגרותה המאוחרת של הבת. בעבודתי הקלינית והמחקרית עם נשים מבוגרות גיליתי שנשים ששנים לא עסקו באמהותיהן חוזרות ונפגשות עם אימן בתהליך ההזדקנות שלהן. הסיבה לכך מובנת. הזמן הפנוי, הבדידות, הזיקנה, החלשות מסוימת של מנגנוני הגנה שמעלה למודעות חומרים מודחקים כואבים מהעבר, מחברים מחדש ובעוצמות רגשיות מוגברות לעיתים,  את הנשים עם אמהותיהן. כנ"ל גם את הגברים הבנים (על כך אדון מעט בהמשך)

 

לעיתים ההתחברות הזו היא מאוד פיזית, פגשתי זה מכבר חברת ילדות, שנים לא ראיתיה. המפגש האקראי המם אותי. הילדה השמנמנה שזכרתי ניצבה מולי בדמותה של אמה אשה כבדת הגוף ומדוללת שיער, בדיוק כפי שאימה השתמרה בזכרוני. אותו חיוך, אותה שפת גוף.

 

אך יש גם בנות שהן תמונת ראי הפוכה לאימן. אמא מטופחת, הופעה נשית, מסודרת, שמרנית ולה בת המשדרת כל מה שאמא לא: הופעה משלומפרת, בגדים רחבים מטשטשים זהות נשית, חסרת איפור, אמא רעשנית, ילדה שתקנית, אמא פעלתנית ילדה מופנמת מסוגרת. אצל ההפוכות האלו בחוץ יכול עדיין להתקיים הדמיון בפנים. בחשיבה, ביחסים, בפחדים, בסומטיזציה.

 

זאת שלה יותר מבת אחת יכולה להתריס כנגדי עד כמה שונות הבנות שלה זו מזו וממנה. אך מבט מעמיק ובוחן יגלה ללא ספק איך כל ילדה לקחה מאמה חלקים אחרים ועד כמה למרות השונות הנגלית לעין עדיין רב המשותף.

 

יחסי אמהות בנות היה אחד הנושאים הנסתרים בתרבות הפטריארכלית. הוא החל להחשף בעצם רק מאז חדרו הנשים לתחום הכתיבה. פרשת היחסים הסבוכה הזו הינה סיפור לא ידוע לא רק מפני שנשים לא הירבו לעסוק בו, אלא גם מפני שבתרבות זו היתה מודגשת בעיקר אמהות לבנים. בגירסה הנוצרית אנו מכירים אותה בדמות המדונה והילד. גם במיתולוגיה אנו פוגשים את אדיפוס המלט, או את המלר ליר והקרע עם ביתו כשמורכבות היחסים בין האם לביתה איננה באה לידי בטוי.

עם זאת בעולם העתיק היה הקרע בין האם והבת מוכר ומכובד: בו התמקד פולחן המסתורין הדתי של אלוסיס שהשפיע על חיי היונים במשך אלפיים שנה.

התרבות המערבית שלאחר יוון הקדומה התכחשה לסיפור מיתולוגי חשוב זה והעמידה במרכז את יחסי האם והבן. בחברה הפטריראכלית הנשים נתפשו כנאיביות, חסרות ישע, פסיביות וחלשות. תכונות אלו הן מעבירות לבנותיהן לכן אינן יכולות להפוך לגיבורות תרבות.

למעמדה של האישה בתרבות המערבית השלכה על ערכת היחסים עם ביתה. זהו יחס אמביולנטי. קיים בו מרכיב של כעס על קיפוחה של הבת בטיפוח ובהזנה רגשית, עקב ההשקעה המרובה באב ובבן ומרכיב של זעם על החולשה של האם, אשר אינה מסוגלת להעניק לביתה כוח. באין לבת סיכוי לשאוב מן האם כח ולקבל ממנה תמיכה, היא נאלצת לפנות אל האב. מצב זה יוצר נתק בין האם והבת ומכניס אותן לתחרות קשה זו עם זו. הקושי של הבת גדול ביותר מאחר שהיא אמורה להזדהות ולהפנים את דמות האם. הקושי להזדהות עם דמות מוזנחת וחלשה יוצר ריקנות. ההתקרבות לאב מלווה מחד ברגשי אשם ותחושת אסון פנימי ומאידך ממחישה עוד יותר את החולשה של הבת כאישה.

התחרות בין הנשים מוכחשת. ננסי פריידי טוענת שהאם חושבת שאסור לקנא בבת הצעירה, זה עלול  לעורר את השאיפות האדיפליות שהיו לה כלפי אימה, היא אינה נותנת לבת להרגיש שתחרות יכולה להתקיים וזה תהליך טבעי לכן גם הבת נרתעת מכך.

קנאה ותחרות עם זאת באות לידי בטוי באגדות. בעיקר באגדת שלגיה, אך האם היא אם חורגת כדי לאפשר את המאבק. הראי מייצג יותר מכל את קולה של התרבות הפטריארכלית. מקומה של האישה נקבע לפי יופיה. היופי ככח היחיד של הנשים הוא האחראי לקינאה ולתחרות.

במשך שנים נבע גם הקרע בין אמהות ובנות כתוצאה מההתפתחות המינית של הבת. נושא המיניות היה טאבו. הוא איים מאוד על האמהות ואת חרדותיהן וסלידתן מהמין הן העבירו בשתיקתן ואו בהתרחקותן אל הבנות.

היום ללא ספק חל שינוי גם במעמד האישה וגם ביחס למין למרות שעדיין רוב האמהות המבוגרות התחנכו על צניעות והכחשת המיניות

 

 

 

 

געגועים לאמא-

 

מחר ימלאו לי 60 שנה. אני בת 60. אמא לשלשה ילדים בוגרים, סבתא. מאחורי הסטוריה של שנים של עשיה ופעילות. גם היום יש לי המון עיסוקים והרבה אחריות.

בגיל 60 יש לי שובל של חברות טובות ובעל תומך.

כלם שואלים מה המתנה שהייתי רוצה לקבל ביום משמעותי זה.

 אני הרי נכנסת לעשור השביעי. אני כבר אשה מבוגרת, זקנה. קשישה בת 60.

 

ביום ההולדת ה-60 שלי אני רוצה יותר מכל לבקר את אמא.

אמא גרה בגוש ב' שורה 4. היא נמצאת שם כבר 10 שנים.

אני רוצה לדבר עם אמא. לספר לה שאני נורא מתגעגעת.

שהיא כל שנה חסרה לי יותר.

אני בת 60, זה נכון, אבל אני רוצה אמא.

אני רוצה את אמא.

את האשה הצנומה הזקנה הזו שמכירה אותי אחרת, שדואגת, ששואלת אם אכלתי ולמה אני חיוורת, ומדוע אני עובדת כל כך קשה. זו שמבחינה מיד כשאני עצובה. אך שותקת

 

אני רוצה לספר לה על אותם ימים של עצב ולילות טרופי שינה בהם חלמתי על אהבה. כזאת כמו שרק אמא יודעת לתת. אני רוצה לספר לה על צביטות קטנות בלב, צביטות של געגוע.  למישהוא כזה שמבין בלי לשאול, שיודע גם בלי לדעת. שנוגע עמוק בלב גם בלי לגעת.

 

לא סיפרתי לה על עצמי. היא לא שאלה. האם ידעה ושתקה?

אני נזכרת איך פעם אחרי מריבה עם דן, יצאתי בטריקת דלת מהבית ונסעתי לאמא.

בחדר המדרגות מול מראה קטנה ושבורה, ניגבתי את הדמעות. בעיפרון כחול איפרתי את עיני העייפות, משחתי את שפתי בליפסטיק ורוד וצלצלתי בדלת.

היה כבר מאוחר, כמעט 9 בערב, לקח קצת זמן עד שהגיעה לדלת, הציצה בחור המנעול, שאלה שוב מי זה.

היא הביטה בי בפליאה? כל כך מאוחר? קרה משהו? לא, סתם עברתי בסביבה.

אכלת?  מה תשתי? יש גבינה לבנה, יש לי לבן אפשר להכין גם חביתה.

לא שואלת, לא מתענינת, לא חוקרת. נותנת רק אוכל. נעשיתי פתאום כל כך רעבה.

ישבנו במטבח. אני אוכלת והיא שותקת, אחר כך עברנו לסלון. יומן החדשות שבר את השתיקה.

לא רציתי להדאיג אותה. רציתי שתאמין שאני חזקה. שאני בסדר. אחרי שעה נפרדנו בנשיקה.

שמחתי שיש לי אמא שאצלה אני קטנה. שיש מי שדואג.

בשביל דן אני גדולה, אולי עוד אמא.

 הוא לא היה שם כשחזרתי. יצא להתאוורר, חזר בחצות. עשיתי את עצמי ישנה.

  

היום אני קרובה יותר לאמא. קרובה בגיל. קרובה בלב.  

אני מבינה יותר, עצובה לא פחות.

היום אני רוצה לבקש סליחה.

 סליחה על שהייתי חסרת סבלנות בשנה האחרונה, על שביקרתי כל כך מעט, על שהייתי כל כך עסוקה. סליחה שנתתי לה ככה סתם ללכת בלי ממש לדבר.

סליחה שלא ממש הקשבתי לסיפור המקוטע, החוזר על עצמו.

שנתתי לה ללכת, בלי לאמר תודה שהייתה אמא שלי 50 שנה.


 

להיות אמא - החברה הכי טובה של שירה המתבגרת

 

 

"טוב, אז את לא עוזבת אותי אף פעם" היא אומרת ושואלת בקול ילדותי, רך.

 

כשאני כבר מרגישה טוב ובטוחה בקשר אז אני שומעת את הקול "מה את חושבת את עצמך, מי את בכלל" היא כבר בטח שכחה אותך, את לא מענינת יש דברים יותר חשובים.... כמו סכין ננעצת בתוכי"

 

טוב הם השלשה שבטחתי בהם איכזבו, פגעו, אמא, אבא, סבתא..

 

ואמא של היום. היא לא רואה אותי בכלל.. אני יושבת מולה, מתה מעייפות, שפוכה, כל הזמן מפהקת והיא שואלת "אתם יוצאים?.... או שמתקשרת אלי ב11 וחצי בלילה. בואי חנהלה תרדי, צביה והילדים כאן ולא שומעת בכלל מה אני עונה ואחרי חמש דקות שוב מתקשרת "נו איפה את?" בסוף אני יורדת, עצבנית,,, אבל יורדת.

 

"אני מעריצה את שירה. היא כל מה שאני לא הייתי.

 זורמת כזאת, בטוחה בעצמה, שומרת על עצמה, מוקפת חברים ומרגישה טוב.

 גם לי היו חברים אבל אף פעם לא הרגשתי טוב, תמיד מבודדת רגשית, לא ממש שייכת. היא פתוחה כזאת, מספרת הכל, מתקשרת אלי בזמן אמת, מהשעור אם צריך, לא מתביישת, לא סובלת בגלל הגוף שלה, גם אם יש לה קצת כרס, זה בסדר. אני עד היום שונאת את הגוף שלי".

 

שירה בת 17, אמא חנה בת 42.

 חלק ניכר מהשיחות בטיפול של חנה הן על שירה, החברים שלה, האהבות, הבלויים, המאבקים ובעיקר ה"קלות הבלתי נסבלת של יכולת הקיום שלה". חנה מדברת בהתרגשות, בקולה נשמע ספוק וכח שחסר לה בכל פעם כשהיא מדברת על עצמה.

 שירה לא עושה עניין, לא מתביישת, אומרת תמיד מה שעל ליבה, לכל אחד, ללא מחסום, משתחררת ומשוחררת. ההיפך הגמור מאמא חנה, סגורה, מופנמת, חסרת בטחון בעצמה, בגופה, ביכולות שלה.

למרות ההשגים המרשימים שצברה עד היום בעבודה, בלימודים, חנה עדיין נעה בכבדות, לא מחוברת, מבוהלת ומאויימת.

 

ההתבגרות של שירה היא גם ההתבגרות המתוקנת והמאוחרת של אמא חנה. חנה מלווה, מתבוננת, לומדת משירה. ההיפך מהמצופה. אמא לומדת מביתה, אמא מעריצה את ביתה, מנסה להפנים ובקשיים מרובים, כמה מחוקי המשחק בזירת ההתבגרות של שירה.

 

אמא של חנה גידלה שישה ילדים קטנים.

ילדות לא היתה לאמא. אמא נולדה במחנה עבודה. אמא סבלה בשואה.

ילדות לא היתה גם לחנה. בגיל חצי שנה כשאמא שוב בהריון, היא  מורחקת מהשד ומהגוף החם והמגונן של אמא, מפנה בהדרגה את מקומה גם על הידיים של אבא שכמו אמא ועוד יותר, עמוס ועייף מגידול ילדים ועבודה.

התפקיד של חנה מגיל מאוד צעיר היה תפקיד של אמא.

האמא של אחיה הקטנים, אך גם של אמה שהיתה פסיבית, חסרת בטחון, דכאונית וחסרה בשלות רגשית להיות אם ל6 ילדים.

לאמא של חנה לא היה זמן, כח ומצב רוח להקשיב לחנה, להיות איתה או אפילו לדאוג לה. היו לה שישה ילדים קטנים, המון עבודה בבית.

 אוכל להכין, כביסה לכבס, להאכיל, להלביש, להשכיב ובערב להיות האשה של אבא.

עם אמא אפשר לדבר אך אמא לא מקשיבה. אמא מקשיבה כשמספרים לה סיפורים מענינים. אז היא יוצאת לדקות אחדות מעננת העצב ואפילו מחייכת. חנה למדה להמציא סיפורים. סיפורים על אחרים.

חנה מבינה שלאמא אין זמן כי יש לה חמישה ילדים אחר ובא שדורש, כועס, מתחרה. אמא גם מסכנה כי נשארו לה הזכרונות העצובים של השואה.

חנה למדה שלהיות הילדה של אמא אפשר רק אם תהיה אמא לאמא. ילדה-אמא.

 

חנה היתה המלאך של אמא. מלאך שלי קראה לה אמא בכל פעם שחזרה הביתה עייפה ומצאה שהבית נקי, ארוחת צהרים מוכנה, הכביסה נקיה ומקופלת. חנה שלחה את אמא לנוח.

לילדה-אמא תפקיד חשוב במשפחה. היא דואגת לאמא. היא המלאך של אמא, כך אמא תמיד אומרת. המלאך של אמא חושב רק על אמא. עוזר לאמא, שומר על אמא, משחרר את אמא מהרבה עבודה. לאמא הרי חייבים לדאוג. למלאך יש נשמה גדולה. למלאך אין הרי קיום בעולם הזה. המלאך לא מרגיש ולא צריך לעצמו, רק לאחרים.

 

 

היום חנה היא אמא  של שירה. איזו מן אמא ומה זה בכלל להיות אמא היא שואלת?

בשבילי אמא זה רק לתת ולתת ולאהוב, בלי להכביד, לא לבקש, לא לחנוק, רק לא למחוק כמו שאותי מחקו. היא רוצה להיות החברה הכי טובה של שירה, להיצמד אליה ולשאוב נעורים, חיים, תקוה, שמחה, חופש, בטחון.

חנה  רוצה להיות ילדה- נערה מתבגרת משוחררת, כזאת שלעולם לא זכתה להיות.

שירה חושבת שחנה היא אמא נפלאה. שירה היא קצת חנה והרבה ממה שחנה לא, אבל מאוד היתה רוצה להיות.

שירה היא הילדה של חנה. שירה היא חנה הילדה

 


 

 

אמא מתה כשהייתי בת 5.

 

נלה גדלה בלי אמא. אמא מתה כשהיתה בת 5 ובלכתה הותירה את נלה ללא הגנה. בהעדר אם מגוננת, מלטפת, מנחמת, מרגיעה ומעודדת, עטפה נלה את נפשה הרכה והפגועה במעטה גס ובלתי חדיר.

בגיל 78, אלמנה פעמיים וגרושה פעם אחת, היא מרגישה שוב חשופה וכואבת. האבל על בעלה השלישי , היחידי שאהבה, הוא לראשונה גם האבל על אמא המתה ששנים ארוכות לא העזה לבכות.

היום היא מבינה שהחיספוס והקשיחות שבהתנהגותה כל השנים, הקושי לבטא רגשות של חום ואהבה לסביבה, הנטיה להגיב בתקפנות או בריחוק, הם מעטה של הגנה כנגד עולם מאיים מבקר נוטש ומעניש. בהעדר דמות אם טובה ומגוננת בעולמה הפנימי, היא מתקשה לנהוג ברכות, לקבל, לסלוח לעצמה.

בגיל 80 היא מגלה שאף פעם לא מאוחר מדי. שניתן ואפשר להרגיש אחרת.

 

בזכרון המוקדם ביותר של אמא, אני רואה אותה שוכבת במיטת עץ עם דופן גבוהה, ראשה מונח על כרית לבנה גדולה וגופה הצנום מכוסה בשמיכת פוך עבה וצחורה. עיניה כחול חיוור, עור פניה שקוף כמעט, שפתיה חיורות. היא מביטה בי בריחוק, היא שקטה כל כך.

 בבית תמיד שקט, אסור להרעיש, זה מפריע לאמא. דודה שרה מאכילה את אמא בכפית. אני כבר אוכלת לבד.

בערב אני רוצה לשבת על המיטה של אמא. שאמא תספר לי ספורים. אמא מסתכלת עלי ומחייכת. אבל אינה נוגעת, גם לא מדברת. דודה שרה לוחשת לאבא והוא לוקח אותי לחדר שלי. אני בוכה. אבא כועס. אמא חולה הוא אומר ואת כבר גדולה ועדיין מפונקת.

 

אמא מתה אומר לי אבא , אני שותקת, לא יודעת מה לאמר. אחרי כמה דקות שואלת: "אז מי ישן במיטה של אמא" ?

אני יכולה לישון במיטה של אמא??? אני לא מרפה, אבא נועץ בי מבט זועף. את לא מתביישת? זה מה שחשוב לך. את לא עצובה ?

 

בגיל 5 למדתי שאסור וגם מסוכן לבטא רגשות, ובעיקר לבכות. בוכים רק כשמתים.

בגיל 5 ידעתי שאני ילדה רעה שלא מסוגלת לבכות שאמא מתה.

בגיל 5 הרגשתי שאני לבד ושלשרוד פירושו להתרחק או לתקוף.

גדלתי מחוספסת, נערית, קשוחה כזאת, זו שמעדיפה תמיד את חברת הבנים, לא מסתדרת עם בנות.

 אחותי הצעירה היתה ההיפך ממני. זהובת שיער, חייכנית, טובת לב, עדינה.

 בסתר ליבי קינאתי בה, כלפי חוץ העלבתי אותה, רבנו על כל שטות.

נהגתי בה לא פעם בגסות. התבגרנו רחוקות וזרות.

 

לדפוסי ההתנהגות הנשיים של בנות גילי, גנדרנות, איפור, בגדים, בנים, בלט ונגינה, בזתי.

 ראיתי בהם עדות לנחיתות וחולשה.

מצאתי שפה משותפת עם הבנים בתנועה. דיברנו על ציונות ועליה לארץ ישראל.

לאבא היו חברות, אותן נהג להגניב הביתה כשיצאתי בערבים.

 פעם הקדמתי לחזור. הדלת היתה נעולה. ישבתי על המדרגות וחיכיתי. חשבתי אז כמה חבל שאין לי אמא.

לא חשבתי כמעט על אמא. בזכרון העמום היא היתה תמיד חולה, רחוקה מאוד.

 

בגיל 18 נישאתי לבחור הכי יפה בתנועה. לא אהבתי אותו. אך הייתי חייבת לעזוב את הבית של אבא.

 בגיל 18 הרגשתי מיותרת. תפקידי כילדה ממילא נגמר. להיות אשה יכולתי כניראה להיות רק כאשה נשואה.

בגיל 19 עזבנו את אמריקה ועלינו ארצה. זוג צעיר בלי הורים.

רבנו כמו ילדים. התעללתי בו כמו באחותי.

הרגשתי חזקה יותר, שנאתי את חולשתו.

נולדו הילדים. החיים הפכו בלתי נסבלים.

מצאתי נחמה אצל גברים אחרים.

יום אחד עזבתי הכל, גם את הילדים, יצאתי לחפש לי חיים אחרים.

 

פגשתי את משה. הוא היה אחר.

רציני, שקט, איש ספר, מיעט לדבר.

נתן לי שקט. נתן לי חופש, המשכתי לחפש.

עבדתי שעות ארוכות, למדתי בערבים.

נפגשנו מעט, בלילות, המין היה נפלא.

במיטה עם משה היו לי ריגושים.

יום אחד זה נגמר. משה נפטר מדום לב.

נותרתי שוב לבד. המשכתי בחיפושים.

 

בגיל 65 נולדתי מחדש. חברים מקבוץ אחר הכירו לי את מיכאל.  

היתה כימיה מההתחלה. פשוט זרמנו כמו שאומרים הצעירים.

אהבנו לטייל, לשמוע מוזיקה, לשוחח.

בגיל 65 הצלחתי לראשונה ליצור קשר אמיתי.

להוריד שריון, להיות אשה. לתת ולקבל אהבה.

היו לנו 10 שנים נפלאות.

 

כשמת ממחלה קשה, נשברתי.

טבעתי בכאב ובדמעות. בכיתי על מיכאל, בכיתי על עצמי, בכיתי לראשונה על אמא.

בגיל 76 עם לב שבור וגוף חולה במחלת הסרטן, התחלתי טיפול פסיכולוגי.

 

בפסיכולוגית הצעירה ממני בעשרות שנים מצאתי שוב את אמא.

לראשונה מזה שנים ארוכות יכולתי להרפות.

להתייפח ללא הפוגה. לבכות על אמא שנטשה אותי בגיל 3 ונעלמה סופית בגיל 5.

על אבא שלא הצליח למלא את החלל שנוצר ולהיות עבורי אבא מגן ותומך.

על ישראל שלא יכול היה לתת לי חום ואהבה,

על משה שנתן לי הכל והלך בטרם עת.

על החיים שחלפו להם כל כך מהר.

על ימים קשים ומריבות חסרות תועלת, על עקשנות ומאבקים

שניהלתי עם העולם שכל כך פחדתי ממנו.
על אמא שלא לימדה אותי להיות אשה לאהוב, להיות רכה.

על אמא שבלכתה לקחה ממני גם את אבא.

 

 

אמא מתה לפני 3 חדשים והיא רודפת אותי מבפנים

נטי מדברת ללא הפסקה. 50 דקות חולפות מבלי שאני מסוגלת להגיד מילה. אני מקשיבה. היא מדברת, מדי פעם מוחה דמעה. אך לא נותנת לגעת, ללטף במילה את הנפש הדואבת החבולה.

אשה יפה נטי, הופעה צעירה. משדרת כלפי חוץ כח ותקיפות ובתוכה כל כך הרבה חולשה.

היא באה כי הילדים לוחצים. היא מאוד עצבנית, לא ישנה בלילות. כועסת על בעלה כבר שנים ובכל פעם זה קשה יותר. כל דבר שהוא עושה או אומר מעצבן אותה. שנים של תיסכול היא מתארת, כשבשלב מוקדם כל כך של נישואים התעקש על עיסוקים נפרדים שלא כללו אותה. השאיר אותה בערבים לבדה ולא טרח לבנות זוגיות של שתוף ואחווה. חשבה כמה פעמים לעזוב. רצתה שיעזור לה אך הוא סירב. את רוצה לעזוב תעזבי, ממני אל תבקשי כלום. חיים בבית בחדרים נפרדים. עובדים ביחד, עסק משותף, שלה. עשתה טעות לפני שנים הכניסה אותו לעבוד איתה. עכשיו קשה עוד יותר להיפרד.

אמא של נטי מתה לפני 3 חדשים. נטי בת 62. היתה ביתה היחידה. בסוף חייה גרה אמא אצל נטי שטיפלה בה במסירות, למרות משקעי העבר. "בשבוע האחרון של חייה ישבתי ליד המיטה, לקחתי את היד ובכח המחשבה לא הרגש ליטפתי אותה. תחושה מוזרה של ריחוק וקור ליוותה אותי. התבוננתי ביד המצומקת המגוידת, בצפרנים הקמורות, אותן גזזתי לפני כשבוע, אשה זרה זקנה זו היא אמא שלי.

זו האישה שנעלה את הדלת בפני בגיל 18 ומאז ועד היום בחייה ואפילו במותה לא נתנה לי להכנס הביתה.

עם שמלה דקה אחת וזוג סנדלים, תחתונים וחזיה, ליפסטיק ומפתח חסר שימוש למנעול שהוחלף בדירה שפעם היתה ביתי, עברתי להתגורר בביתו של מי שלימים הפך בעלי. אמא לעולם לא סלחה שבגרתי ויצאתי לי לדרכי. לא סלחה שעזבתי אותה והתאהבתי בבן זוג שאפילו לא הלם את מעמדי. היא כעסה עוד יותר שלא שהיתי לאיומיה שלא תכיר בי לעולם  ובשלב יותר מאוחר לסחטנותה הרגשית שהיא בודדה וחולה ואני נוטשת אותה לבדה.  

שנים רדפה אותי בנסיון נואש לפגוע לנקום, תחילה ניסתה אצל משפחת בעלי באיומים והשמצות, כשלא הועיל, הירפתה לזמן מה. לחתונה הגיעה כאורחת זרה, ללא כל מתנה, ללא כל תמיכה או עזרה בהכנה ובלווי שלי ביתה היחידה לחופה. גם לידת הילדים לא המיסה את ליבה. הקשר נשאר רחוק ומנוכר. הוזמנה לחגים, לימי הולדת.

בכל פעם שהתרחקתי וניתקתי מגע שלחה אלי שליחים של רצון טוב שטרחו לתאר לי כמה היא בודדה ומסכנה, כל מחלה או חולשה החזירו אותי אליה כמו אחות רחמניה. כמו זרה הייתי מגיעה לביתה מצלצלת בפעמון, נכנסת לחדר השינה, לא מעיזה לגעת בחפץ או לפתוח מגירה או דלת של מקרר.

בערוב ימיה כשחלתה, הלכה עם צואה חתומה לרופא שיאשר את שפיותה. לא הורישה מאום לביתה או לנכדיה. היום מנהלת הבת מאבק משפטי להוכיח שיש לה זכויות על הירושה.

 

 

 


אמא מתה פעמים

 

אירית הגיעה אלי לראשונה בגיל 37. אם לשתי בנות בנות 7 ו-10. הסיבה לפניה היתה הרגשה כללית של חוסר סיפוק, חוסר ערך, יאוש עקב נסיונות שונים להשתלב במסגרת של עבודה כל שהיא. היא מבקשת את עזרתי

אירית רזה מאוד, חיורת, שער קצר, אפור משיער שיבה, עינים מבוהלות, מתקשה להישיר מבט. לבושה בפשטות, בגדים לא אופנתים, חולצות גבריות, סנדלים תנכיות או נעלי התעמלות דהויות, כאלה שנמכרות בחנות יד שניה. היא נכנסת לחדר בשקט כמעט לא מורגשת, כלה משדרת נמיכות קומה ועליבות חיים.

את ימיה היא מקדישה לבנות ולבית. אמהות היא משימה קשה. מיום שנולדה הבת הגדולה אירית מוצפת בחרדה גדולה. החרדות התחלפו לדאגות, תחושה שכל הזמן היא צריכה להיות על המשמר, לפחות לגבי הבת הבכורה, שתלמד, שתכין שיעורים, שתפגש עם חברות, שיאהבו אותה. היא יושבת כל יום עם שתי הבנות על שיעורים ולמעשה לא יכולה לעשות כלום מרגע חזרתן מבית הספר ועד שעות הערב המאוחרות, כי היא עסוקה איתן.בעלה עובד שעות ארוכות בחברה גדולה, בעצמו נוטה למצבי רוח ופסיביות. כל עניני הבית, גידול הבנות, ניהול הכספים בידיה.

מה הוביל את אירית למצבה ה"עלוב"? מדוע איננה מצליחה לנווט את חייה באופן שתהיה יותר מסופקת? מדוע אם היא מרגישה כל כך בודדה ועלובה ללא זהות מקצועית מוגדרת או תעסוקה לא מצאה עד היום עבודה? ביקשתי ממנה לספר לי את סיפור חייה.

אירית נולדה בעיר במרכז הארץ, בת בכורה מתוך 3 בנות. אביה היה בעל עסק משגשג, איש מוכשר ואימה עקרת בית, שקטה תלותית מרחב המחיה שלה היה הבית. אירית זוכרת שמאז ומתמיד היתה ילדה בישנית וחסרת בטחון למרות שהיתה תלמידה טובה, פעילה בתנועת נוער. גיל ההתבגרות התחלק לידה.

לא זוכרת שום אהבות, סערות מיוחדות, היתה ילדה רצינית, אחראית, נשיות כלל לא העסיקה אותה וגם לא מין. בשמינית התחליה לצאת עם מדריך מהתנועה. לימים הוא הפך לבעלה. הספיקו לנסוע לטייל בדרום אמריקה, חזרו התחילה ללמוד ביולוגיה ואז קרה השבר הקשה. אביה מת מדם לב בגיל 24.

זה היה שבר גדול. אבא הדמות הנערצת הדומיננטית, עם עסק משגשג, עמוד תווך, איננו.

כל החיים השתנו מאז. אירית הפסיקה את הלימודים. לאב היה עסק שצריך היה למכור, להכיר את כל העולם העיסקי, לנהל רכוש. וכך החלה אירית להיכנס לנעלים הגדולות של אבא. היא עשתה זאת בהצלחה מרובה . ומאז בעצם היא מנהלת את עסקי המשפחה. הרכוש המשותף לה ולאחיותיה, וכמובן כל עניני הכספים שלה ושל בעלה.

להיות בת לאמא חולת אלצהיימר

אמא ואני יושבות על הספסל מול ארגז החול בגינת דובנוב. אני אוהבת לשבת עם אמא בגינה. שנים לא ישבתי ככה סתם על ספסל בגינה. וכי מי יכול להרשות לעצמו ככה סתם לטייל בגינה ולשבת על ספסל, בלי לעשות כלום, באמצע היום.

 אמא ואני בגינת דובנוב, אני מרגישה שוב כמו ילדה. שתינו כמו שתי ילדות בארץ ההפתעות.

 אני בת 51. אמא בת 86

אשה קטנה, לבושה היטב, מטופחת, פניה חיורות, מכוסות שכבת פודרה. אפילו צבע ירקרק משחה על עפעפיה, להדגיש את עיניה המכווצות והחלולות, אלו שהיו פעם ירוקות, ודהו עם הגיל,  עם שיער בלונדיני בתסרוקת נפוחה, היא ניראית מוכרת, קרובה, אך גם יותר ויותר זרה.

אני מביטה בה בחיבה רבה, הרבה יותר ממה שחשתי אליה בעבר. גם היא, יותר מאי פעם  אוהבת אותי. גאה בי. היא מביטה בעינים כלות, אסירת תודה שבאתי לבקר.,שלקחתי אותה לגינה.

למה אין לך שרשרת? היא שואלת ומצביעה על צוארי.  אני מתנצלת ומסבירה שוב כמדי כל מפגש: "נוח לי בלי שרשרת", אך היא אינה מרפה ומוסיפה לפתע, גם החולצה שלך מקומטת, זה לא יפה.

אני שוב הילדה הקטנה, הנזופה, הנבוכה, המתנצלת.

 אמא שלי פולניה אצילית, אלגנטית ומסודרת, אני ילדה מוזנחת ומשלומפרת.

 שתיקה.. ושוב אותה שאלה: למה אין לך שרשרת?

 אני מלטפת את ידיה, מתבוננת בעצב בעור היבש הכהה מכתמי זיקנה, ניראה שלאחרונה השחיר כמעט לגמרי. היא מבחינה במבטי ואומרת לפתע: "את רואה איזה יד יש לי". מזה שנים  שאינה מסכימה ללבוש חולצה ללא שרוולים ארוכים, מתביישת בידים המוכתמות.

 אני מחבקת אותה בחום, מנשקת את אצבעות ידיה.

מנסה לתת לה מעט בטחון, מדברת לאט וחוזרת שוב על אותה תשובה לאותה שאלה.

בפעם השלישית, אני מתחכמת, "שכחתי בבית" אני עונה, מקווה שהפעם נוכל לעבור נושא.

"תראי איזה כלב יפה"  אני מצביעה על כלב שחור גדול עם כתמים לבנים שמושך אחריו ילד קטן.

בידו האחת הוא אוחז גלידה ובשניה את הרצועה של הכלב. 

 לפתע היא מגיחה ממעמקי הדמנציה  מביטה בי ושואלת "איפה הבנות שלך?

אני מסבירה, "יעל בצבא, מיכל עובדת במסעדה, טל עם דניאל". שתיקה..ניראה שהיא מוטרדת ממשהו, אני ממשיכה ושואלת "את יודעת מי זה דניאל?" ומשיבה מבלי לצפות לתשובה, " דניאל זאת הבת של טל, הנכדה שלי והנינה שלך".

 אמא מביטה בי במבט מלא פליאה ושואלת "לטל יש ילד?"  "כן אמא לטל יש ילדה ושמה דניאל. את סבתא! ואני סבתא!".

היא מחייכת, "את ניראית  ילדה, כל כך צעירה אולי בת 30. בת כמה את?" כן אמא אני גם ילדה שלך וגם אמא של טל וגם סבתא של דניאל. אני גם גדולה וגם קטנה, גם צעירה וגם זקנה, ולפתע אני מרגישה איך אני מחוברת קדימה ואחורה בחבל טבור פנימי שלעולם לא נקרע אל אמא ואל טל, אל מיכל ואל יעל והיום גם בקשר כלכך נפלא לדניאל. כאן על הספסל בגינה אני רק הילדה של אמא או אמא של הילדה.   


יחסי עם אמא- ענת מדברת על אמא – תובנות ומסקנות לאחר המוות

 

לאורך שנים התנכרתי לאמי. לכן גם כשחיפשה קשר קירבה אלי כשהתבגרנו, דחיתי אותה כאדם זר. היה לי איתה חשבון רגשי מאד קשה ולא  נסלח.

משנות ילדותי הרכה ואח"כ משך כל תקופת חינוכי היא לא היתה שם בשבילי. כחלוצה נאמנה ומסורה לקומונה השיתופית שבנתה, היא התמסרה באופן מלא ומופתי לעבודתה כמטפלת!!! תינוקות מומחית ואח"כ כמטפלת מחנכת של כל הגילאים ושימשה כ"תחליף אם והורים" לדורות של ילדי עין השופט! כל אותן שנים לא הספיקה להתפנות אלי.

היא בחרה למלא בהצטיינות מופתית את ציפיות הכלל-"העדר",  על חשבון הצרכים הקיומיים ביותר  שלי. לאורך כל ילדותי חשתי יתמות, סבלתי מרחמים עצמיים ומדיכאונות. התנהגתי  כקוקייה,  כשביליתי זמן ממושך בקינים-בתים של ילדים אחרים, שלהבדיל, היו להם הורים "אגואיסטים" עם בית אינטימי וחם.

החל מגיל צעיר "אימצתי" את ילדי החוץ  כי הזדהיתי עם בדידותם בקבוצה.

 

מרגע שהתבגרתי, התקשרתי לגברים שמילאו עבורי את הואקום ביחסי עם הורי. זה בודאי היה נטל לא פשוט בשבילם  ואולי אחד הגורמים לגירושין הכפולים שעברתי.

 

כאשר חליתי אנושות  בארה"ב, אמא באה לעזור לחצי שנה . היה צורך לטפל במשפחה בשעה שנותחתי  בבי"ח. ( כל אמא היתה עושה זאת אם היה מתאפשר לה כלכלית) . בתקופה קריטית זו אמי הצילה את מצבנו ולמעשה אפשרה לנו להמשיך ולהשלים את משימת השליחות וכולנו היינו אסירי תודה לה. בעלי לקח אותה לטיול פרידה בוושינגטון והכנו לה אלבום מיוחד למזכרת.

בארצות הברית אמי  ליוותה אותי, במצב משברי ביותר (הייתי על סף מוות) והיינו לא מעט שתינו ביחד, אך איני זוכרת שום שיחה של גילוי לב אינטימי  אמיתי כי חצצה בנינו מחיצה של ריק של העדרה המכאיב

כאשר כל כך נזקקתי לה בילדותי. חומה שקופה של ניכור הפרידה בנינו לתמיד. עד הסוף.

 

לאורך חייה היא בחרה לא לשתף אותי בשום תחושה אישית שלה כלפי הקרובים ביותר , כולל אימה ואחיותיה:  רחל, בלה ומיכל עם בעליהן וילדיהם שנספו בשואה.

 

אמי היתה אישה חרוצה וחזקה אבל בשבילי מבחינה רגשית וטיפולית

בפרט בילדותי היא לא נכחה, חסרה לי מאד אהבתה וקרבתה.

 

כסבתא היא כן ראתה אותי. תמיד התרשמה ממה שלבשתי ונתנה לכך ביטוי, אבל חומת הניכור השקופה הפכה לחלק בלתי נפרד מהמפגש.

ח ש ב ת י  על העובדות והנסיבות   והבנתי כאישה מבוגרת:  שאל לי להטיל בה דופי או להאשימה.  שעלי לקחת אחריות מלאה על חיי כשלונותי והצלחותי גם אם  ל א  זכיתי לקבל תדלוק ראשוני חיוני וטבעי של אהבה ללא תנאי – וממילא גם של הערכה עצמית גבוהה.

אבל רגשית,  כעסתי לא  יכולתי  לסלוח ולהתפייס.

לכן התנכרתי לאמי.  מבחינה רגשית הייתי מאד מנומסת אך קשוחה ותכליתית ביחסי איתה.

 

הדבר אינו ניתן לתיקון.

 

לכן עכשיו כשהלכה לעולמה לא אעשה לעצמי "חרקירי". אתרכז באור הזיכרונות המדגישים בדמותה את הנדיבות החסד החריצות

האומץ, הנחישות והמסירות.

אברך  אותך  אמי  היקרה :   נוחי    על    משכבך     בשלום.

ואלמד את הלקח שהשארת  לי,   כמצווה וכהבטחה חשובה לעצמי:

אפתח את דלתות ליבי לרווחה ,לילדי ולנכדי,    אבנה ואטפח  איתם  מערכת קשרים של קירבה כבוד וחמימות  אימהית וסבתאית. זרעים של טוב ויופי אשתדל להטמין במשעולי חיי, למען היקרים לי ביותר וגם בשביל ידידי ולכל אותם שיזדמנו בדרכי.

 

 

 

 

 


 

Copyright ן¿½ 2008 Tzmatim, All rights reserved.