שאלה לצוות מכון צמתים:
בעלי פרש לפני חודשיים, לאחר 37 שנות עבודה בארגון גדול במרכז הארץ. במשך שנים עבד כמנהל מחלקת התפעול של הארגון וזכה להערכה רבה ואפילו לתעודות הוקרה. כל השנים הכרתי אותו כאדם פעיל, נמרץ, איש עשייה, אהוב על כולם. מאז הפרישה הוא מסתגר בבית, לא יוזם שום דבר, מחכה שאני אגיד לו מה לעשות וגם אז רוב הזמן הוא לא מעוניין. אפילו לקולנוע אני צריכה לגרור אותו בכוח. לאחרונה מצאתי אותו יושב מול הטלביזיה, בוהה, לא ממש מסתכל, הוא נראה לי עצוב. גם שתי הבנות שלנו הרגישו בזה והן מוטרדות ושואלות, מה קורה עם אבא? אני לא יודעת מה נכון לעשות:האם להניח לו לנפשו? ליזום עבורו דברים? לארגן לו את הזמן? אשמח אם תייעצו לי .
צוות מכון "צמתים" משיב:
תודה שפנית ושיתפת אותנו. התנהגותו של בעלך – כפי שתיארת אותה – מתאימה לחלוטין לקשת התגובות האפשריות, הנורמטיביות והנורמליות המתלוות לפרישה מהעבודה. הוא עסוק בהתלבטויות, בגישושים ובשאלות אישיות לא פשוטות, ואלה עשויות להגביר את תחושת אי-הוודאות המלווה אותו כרגע, ולעיתים אף לעורר חרדה. שאלות כמו: מי אני ללא התפקיד שמלאתי? איזה ערך ומשמעות יש לחיי ללא עבודה? מה אעשה בזמני הפנוי?. אלו הן שאלות לגיטימיות ואף חשובות, במיוחד בתקופה הראשונה שלאחר הפרישה.
יש חשיבות לכך שבעלך לוקח לעצמו "פסק זמן" לאחר שנים של מחויבות לקריירה, ובוחן עכשיו את האפשרויות החדשות העומדות לפניו. תהליך זה של בדיקה ובחינה אורך זמן, לעיתים אפילו חודשים, והוא עשוי להיות מלווה ברגשות שונים כמו עצב ( "הסתיים הפרק המשמעותי בחיי" )
או אפילו כעס ( "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", "אף אחד לא באמת מעריך את מה שעשיתי" ). רגשות אלו הם טבעיים וחולפים. על-פי הניסיון שלנו, רוב האנשים מוצאים לאחר זמן את המקום המתאים להם, מגלים מחדש תחומי פעילות המספקים אותם ומדווחים על שביעות רצון מחייהם.
מדברייך עולה כי גם לך ולבנות לא קל בסיטואציה החדשה. ואכן, גם אתן זקוקות לזמן כדי להתרגל לשינוי. הפרישה אינה מתחוללת בחלל ריק, אלא היא תהליך שעובר הפרט בתוך משפחתו, בקרב אשתו וילדיו. כל אחד מבני המשפחה צריך להסתגל להוויה משפחתית חדשה ולתפקיד החדש של האב בתוכה. תהליך ההסתגלות הזה עשוי להיות מוזר ואפילו מורכב. חשוב שבני המשפחה לא ייבהלו מהשינוי המתחולל אצל האדם הקרוב כל-כך. הבנה וקבלה יקלו על ההסתגלות של הפורש ושל המשפחה כאחד.